המאמרים הבאים נכתבו עבור הקטלוג של התערוכה:
דורותי רובינס, התיאטרון האנושי
.שהתקיימה במוזיאון ינקו-דאדא ב-2009-2010
פרויקט "אמא"
מימוש פרויקט זה היהכמו חיפוש אחר מטמון, שכל חלקיו הושארו מפוזרים והייתה זו רק שאלה של מציאתרמז ועוד רמז וחיבורם יחדיו עד להשלמתו של הסיפור כולו.
ביתה של אמי נפגע קשה כתוצאה מהשרפה שהייתה בעין הוד ב-1998. ארון המסמכים בחדרה שהכיל שנים של איסוף תמונות, שקופיות, שמות, וכתובות של אנשים שקנו את עבודותיה, הפך לערמה של אפר.
אך נאמנה לטבעה מעולם לא הביטה לאחור אלא לקחה את מה שנותר מהצילומים העשנים של עבודות מהתקופה שלפני הגיעה לישראל, וגזרה את הקצוות החרוכים. תמונות יקרות ערך אלו סיפקו רצף והמשכיות שאפשרו לנו לשחזר את הנרטיב של חייה עד לתחילתו... הרי פסלייך מספרים את סיפור חייך, הם הכי אישיים ואוטוביוגרפיים שאפשר.
על אף שהתיעוד המקיף שהיה נהרס, ולמרות שמספר גילופי עץ יפהפיים הפכו לאודים עשנים, ועבודות רבות נפגמו והיו צריכות לעבור שחזור, השרפה הותירה את הסטודיו שלך ללא פגע למרבה המזל. שם חיכו לגילוי מחודש קטלוגים של פסלים, שירה, יומנים ויותר מ-300 עבודות, נכונים לספר את סיפורם של חיים יצירתיים והרואיים כאחד.
"הָרוּחַ נוֹעֶדֶת לִחְיוֹת גַּם לְאַחַר הִפָּרְדָה
מֵהַחַיִּים הָאֵלֶּה."
דורותי איליין נולדה בחמישה עשר בפברואר 1920, בלילה קר ומושלג, בתם השלישית של אלה ובנג'מין שוהן, מהגרים מרוסיה שהגיעו לאוהיו, ארה"ב, עוד בינקותם. השם דורותי (דורותאה) משמעו "מתת אל".
"תִּינֹקֶת פְּעוֹטָה, מַתְּנַת אֱלֹהַּ,
הֵגִּיחָה עִם דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר,
בַּיּוֹם בּוֹ נוֹלְדָה הֵחֵלָה לִצְעֹק וְלִבְכּוֹת
קוֹלָהּ נִשְׁמַע בְּכָל הַסְּבִיבָה."
דוטי (Dottie), כפי שנקראה על ידי אחיותיה וחבריה, גדלה בלייקווד, אוהיו. בהיותן בנות למשפחה היהודית היחידה בשכונה קתולית, נרגמו שלוש האחיות באבנים לעתים קרובות בדרכן הביתה מבית הספר. דוטי הייתה חזקה, מהירת חימה כמו גם מהירה לבכות, ותמיד בעלת אומץ ללחום בעבור הדברים שבהם האמינה. היא זרקה אבנים בחזרה.
להורים הייתה חנות בגדים שנקראה Star Bargains, שבה עבדו שעות רבות ביום. שלוש
האחיות המוכשרות נהנו מהזמן, שבו חופשיות מהשגחת ההורים, יכלו לשחק משחקים של העמדת פנים. שלושתן הפכו ברבות הימים לאמניות: סריל, הבכורה, הייתה למחזאית, מיוריאל, האמצעית, מורה ובמאית של תאטרון ילדים, ודוטי, הצעירה, הייתה לפסלת.
"מִי הֵן הַמְּתוֹפְפוֹת
הַמַּכּוֹת בְּתֻפֵּיהֶן
מְבַקְּשוֹת לְהִשָּׁמַע
עַד קַצְוֵי הָאׁפֶק?"
בגיל עשר דוטי פיסלה את הפסל ה"משמעותי" הראשון שלה, כפי שמאוחר יותר הגדירה אותו. בבית הכנסת היתה תחרות של גילוף בסבונים. דוטי פיסלה את ראשו של משה רבנו וזכתה בפרס הראשון של 1.00 $, שאותו נתנה לאמה.
דוטי סיימה את התואר הראשון באוניברסיטת אוהיו בהצטיינות, נישאה ועברה עם בעלה, אירב (Irv), מחנך, פסיכולוג לעתיד, ובימים ההם חייל מגויס במלחמת העולם השנייה, לחיות בבסיס צבאי בסן אנטוניו, טקסס. בספרייה המקומית היא מצאה ספר שבישר את תחילתם של חייה המקצועיים כאמנית. הספר נקראSculpture Inside and Out, מאת מלווינה הופמן, ובו הוזכרה האקדמיה לאמנות קרנברוק, בתור מקום מיוחד ומצוין ללמוד בו אמנות. היא הרכיבה בעזרת אטבי כביסה שלד שעל גביו עיצבה דמויות בחומר, בהשראת הקבצנים הרבים שאותם פגשו הוריי בטיוליהם למקסיקו. היא צילמה את העבודות והתקבלה לקרנברוק ב-1948. מאוחר יותר תיארה את התקופה שבילתה שם – התקופה המאושרת בחייה. מכאן ואילך הפכו פסליה של דוטי לאוטוביוגרפיה, הביטוי החזותי החיצוני של עולמה הפנימי.
דוטי מעולם לא ראתה עצמה פמיניסטית, אך היא העזה לחצות את הגבול של מה שחשבו שנשים ונשים אמניות יכולות לעשות: דוטי הפכה אחת מהנשים הראשונות שעסקו בריתוך, כשעבדה בפלדה ונחושת בשנות החמישים כשגרה בניו יורק, ובהיותה חברה במרכז לפיסול (Sculpture CenterThe). ב-1954 התקיימה תערוכת היחיד הראשונה שלה. באותה שנה היא גם ילדה אותי. לאחר גירושיה ב-1960, מתוך הצורך להתפרנס, פנתה דוטי למכללת האנטר, והשלימה לימודי תואר שני. ב-1966 הועסקה בתור מורָה יחידה לפיסול בפקולטה לאמנות-סטודיו באוניברסיטת ניו פאלץ – פקולטה שבה מורים גברים בלבד, 24 מספרם.
ב-1971 הציע אברהם קאמפף לדוטי תפקיד בהקמת המחלקה לאמנות באוניברסיטת חיפה. היה זה בעבורה עידן חדש של יצירה והתפתחות, ובהמשך הייתה שלוש שנים ראש המחלקה לאמנות. היא לימדה שם פיסול בתור מרצה בכירה במשך 12 שנים. דוטי לא נזקקה להגדרה "פמיניסטית" כדי להיות מודרנית. היא פשוט הייתה היא עצמה – אידאליסטית שנאבקה על הדברים שבהם האמינה.
דוטי הייתה תמיד חדשנית בעבודתה, חוקרת בהנאה חושנית את החומרים השונים ואת האפשרויות הגלומות בהם. היא התעניינה בטכניקה מסוימת שאותה גילתה, ואז הפיקה סדרה של עבודות שהיו מאוחדות בסגנונן ובנושא הכללי שלהן, כאילו יצרו נרטיב. דמות האדם במרכזה של הדרמה הציגה את סיפורהעל בימת יצירתה. היא תמיד עבדה על לפחות שתי עבודות במקביל, כך שלקראת סיומו של פסל אחד היא כבר עברה לבא אחריו, ברצף בלתי פוסק... המצב הגרוע ביותר בשבילה היה אם נשארה בתחושת ריק, לאחר סיומה של סדרה מסוימת ולפני שנושא חדש עלה במוחה. היה זה במהלך תקופות הביניים הללו שהחומר עזר. העבודה בטרה-קוטה הייתה תמיד כמו חזרה הביתה, משהו לשוב אליו לפני המעבר לשלב חדש.
דוטי אובחנה כחולה בניוון שרירים פרוגרסיבי ב-1962. הנוירולוג הסביר שבלתי אפשרי לדעת מתי המחלה תהפוך לאקוטית. מכאן החל מסע נגד הזמן. הנושא של "לרוץ במהירות הולכת וגוברת" החל להיות ניכר בעבודותיה, כמו גם נושאים של שיווי משקל, עמידה בזקיפות קומה, כמיהה, קונפליקט, והשאיפה לחִיוניות נפשית לנוכח הידרדרות גופנית. כל אלו, בנוסף לנושאים הקודמים של תמימות, משחקי ילדות, אימהות, משפחת הטוטם, המורה-המדריך, נושאים תנ"כיים, מיתולוגיה, והמשיכה לקרקס ולעולם האנשים החריגים. במובנים רבים דוטי הרגישה קרבה למעוותים ולסובלים.
מצבה הגופני הכתיב את החומרים שבהם בחרה לעבוד. בתחילה בעודה צעירה וחזקה גילפה באבן, עד שהשימוש במקדחה הפנאומטית נעשה בלתי אפשרי בשבילה. בהמשך פנתה לגילוף בעץ, לעבודה בגבס ולריתוך, ומאוחר יותר לחומרים רכים ושיטות עבודה אינטימיות יותר כגון עבודה בשעווה ויציקה לברונזה, כך שמוטבעות בברונזה טביעות אצבעותיה ממש. השינוי במצבה הגופני של דוטי מעולם לא הגביל אותה אלא נתן לה השראה וניתב את עבודתה לכיוונן של תגליות חדשות. היא נהגה להחזיק את העבודות בחיקה בשעה שישבה בכיסא הנדנדה שלה בסטודיו – התנועה הקצבית של כיסא הנדנדה אפשרה לה להגיע בקלות לכלי העבודה שלהם נזקקה.
במהלך תקופות ההחלמה מארבעת הניתוחים שעברה בתשע השנים האחרונות לחייה, החלה לכתוב שירה. השירה הפכה עבורה לממד נוסף, לשלוחה נוספת של היצירתיות שלה. יצירה הייתה כוח החיים שלה, חבל אחיזה בחיים, והיא פיסלה ממש עד היום שבו נפטרה – יצירתה האחרונה הייתה מתופף שפניו מכוסים במסכה מתופף שיר ניצחון.
"אֲנִי נוֹצֶרֶת מִכָּל מִשְׁמָר אֶת יִעוּדִי
מְחַדֶּשֶׁת אֶת כּחַ הָאַהֲבָה
לְהָבִין מְצִיאוּת מִשְׁתַּנָה
וְלִשְׁמֹר עַל סִבָּה לִהְיוֹת."
דוטי בחנה שוב ושוב את הגבולות של קיומה, את תפיסותיה לגבי יופי וסבל, ואת אמונתה כי הנפש יכולה לגבור על מגבלות הגוף.
לעתים רחוקות זוכה ילד להזדמנות להקים לתחייה את מי שנתן לו חיים. אך הרגע הזה של הוצאת פרויקט זה לפועל – עשר שנים מאז מותך – כאילו חיכה להתרחש, והתממש בעזרת אנשים נפלאים רבים, משפחה וחברים, שעל תמיכתם אני מודה בכל לבי.
וכן, אמי היקרה, בתשובה לשאלתך:
"הָאִם יְכוֹלָה הָרוּח לִקְרֹא תִּגָּר
עַל הַגּוּף וּלְהַעְפִּיל גָּבוֹהַ יוֹתֵר
כְּאִלּוּ הִיא נִצְחִית?"
התשובה היא: "כן" מהדהד!
דינה רובינס-דקל
* הציטוטים המובאים בחיבור זה לקוחים משירתה של אמי בספר: דורותי רובינס, בלב הפעימות – פסלים וכתבים 1997-1991, תרגום: לאה זהבי. דורותי רובינס, כפר האמנים עין הוד, 1999, ומיומניה.
דורותי רובינס – התאטרון האנושי
"הָעוֹלָם שֶׁלִי זָעִיר,
מִיקְרוֹקוֹסְמוֹס שֶׁאִזּוּנוֹ שַׁבְרִירִי,
סְדָקִים מְבַשְּׂרֵי רָעָה וְחֻלְשָׁה
הַשּׁוֹמְרִים בָּה-בָּעֵת עַל שִׁוּוּי מִשְׁקָל."
קטע זה מהשיר "עולם בזעיר אנפין"1, מבטא את עולמה המורכב של היוצרת דורותי רובינס, שמציג את הקיום האנושי מנקודת מבט דרמטית ומטפורית. דורותי רובינס מבטאת בפסליה את עולמו הקסום של האדם ברב גוניות צורנית, חומרית וטכנית. כדבריה בשיר, היא יוצרת מיקרוקוסמוס זעיר ושברירי ששומר על שיווי משקל בין מציאות לדמיון, בין יום יומי להרואי, גרוטסקי למיתולוגי.
דורותי רובינס גיבשה את דרכה האמנותית בניו יורק בשנות החמישים, תקופה שהתאפיינה בפרץ יצירתי שהוביל להתגבשות אסכולת ניו יורק והמופשט האקספרסיבי. המושג ציור פעולה ((action painting, שטבע הרולד רוזנברג בשנת 1952, מזוהה עם אסכולת ניו יורק, שהפכה באותה תקופה לדת חדשה כמעט באמנות האמריקנית. ניתן אמנם לזהות מקבילות באירופה המערבית כמו INFORMEL (ללא צורה) הצרפתית או המופשט הלירי, המוכר גם בארץ מקבוצת אופקים חדשים, אבל התנועה האמריקנית הייתה ייחודית מעצם שבירתה את המסורת הפיגורטיווית של האמנות האירופית. לא עוד תמונה שמהווה צוהר הצצה של הצופה אלא תמונה שמהווה גורם מוחשי המשלב את המצע והצבע ליחידה אמנותית אחת. הפיסול האמריקני באותה תקופה לא הצליח לאתגר באותה מידה של עוצמה כמו הציור, וקשה למצוא מקבילה במתכת או באבן להתזות של ג'קסון פולוק או משיחות המכחול הגדולות של פרנץ קליין. יחד עם זה ניתן לראות התחדשות ושינוי במיוחד אצל הפסל אלכסנדר קלדר, שהוכיח כושר המצאה אמנותי בעיקר במוביילים שיצרו תנועה בחלל; ואצל הפסל דיוויד סמיט שעבר מציור לפיסול, ובזכות תשוקתו העזה לניסויים שחרר את יצירתו מהבסיס המסורתי כשיצר צירופי אלמנטיםדמויי טוטם מקוביות פלדה מרותכות. טכניקה זו סימלה חופש ושחרור מהמסורת הפיסולית, והשפיעה על הדור הצעיר.
דורותי רובינס, שהייתה חברה באותם הימים במרכז לפיסול בניו יורק, הושפעה מכל התמורות והחידושים שהציעו אמני האוונגרד הצעירים. היא הייתה מהראשונים שהפנימו את הרוח החדשה, והחלה ליצור פסלים בטכניקת הריתוך מתוך תחושת חופש יצירתי ספונטני. תקופת הניסוי והטעייה האמנותיים של דורותי רובינס לא הייתה ארוכה. היא לא התחברה אל המופשט הפיסולי ולאט לאט העבירה את רוח החופש וטכניקות הריתוך לפיגורציה נפחית. בכך שילבה רובינס את הצורך האישי שלה להעביר סיפור בפיסול חופשי, קליל ואוורירי. ניתן לציין כי למרות החשיפה וההתנסות בסער ובפרץ של שנות החמישים בניו יורק, נשארה דורותי רובינס נאמנה לעצמה ולנטיות לבה, לדמות האדם ולהבעה האינסופית שלו. כדבריה: "הצורה הסופית (פיגורטיווית בדרך כלל) מהווה בשבילי בית-פיסול לרגש המצוי ברעיון".
באלברטו ג'אקומטי ניתן לראות את המורה הרוחני לעולמה הפיסולי (לצד אחרים כמו ז'אק ליפשיץ והנרי מור). לכאורה, השפעה גורפת בצורת הטיפול בחומר, בגודל, בהעמדה, בדמות האנושית ובחיפוש אחר האמת. לעומקו של עניין, דורותי רובינס שונה לחלוטין. היא בעלת אמירה אישית סיפורית ותאטראלית המשולבת במיסטיקה. אלברטו ג'אקומטי עבר תהליך של חיפוש אחר האמת על ידי צמצום צורני עד כדי מינימום. פסליו נעשו קטנים, דקים ותמירים ומדמים מציאות. הם מרוחקים ומסמלים מטפורה לבדידותו של האדם. מנגד, דורותי רובינס יצרה פסיפס אנושי ססגוני, תאטראלי. האדם אצלה, גם אם זעיר, מגוון ומלא חיים והמצאות. פסליה הקטנים מציגים את היוצא דופן, המוזר והגרוטסקי באור חם ואנושי. לא פלא שהרבתה לעסוק בעולם התאטרון, הקרקס, המוסיקה והתנועה. בהשראתם של הסופר וולטר דה לה מר, "זיכרונותיו של ננס", והסרט "מוזרים" של טוד בראונינג משנת 1932, יצרה את החשובות והמעניינות שביצירותיה ברצף שלננסים, לוליינים, משחקי חבל, רקדנים ודמויות מיתולוגיות. פסלים אלה מציגים את הפואמה האנושית על פי דורותי רובינס, בחמלה, אהבת אדם וכבוד. פסליה אישיים, קסומים ומלאי פיוט.
"הַחַיִּים מֻרְכָּבִים מִמִּשְׁאָלוֹת
אַבְנֵי חֵן שֶׁל חָזוֹן וֶאֱמוּנָה הַיּוֹצְרִים פְּסֵיפָס אֳמָנוּתִי
מוּאָר בְּקַרְנֵי הַצִפִּיָּה."2
אריה ברקוביץ
אוצר התערוכה
1 דורותי רובינס, קטע מהשיר "עולם בזעיר אנפין", פעימה מלב הפעימות – הרהורים אוטוביוגרפיים, תרגום: לאה זהבי. דורותי רובינס, כפר האמנים עין הוד, 1999, עמ' 169. (השיר מופיע עם שינוי קל בנוסח התרגום גם בספר: דורותי רובינס, בלב הפעימות – פסלים וכתבים 1997-1991, עמ' 30.
2 דורותי רובינס, קטע מהשיר "המגנט", פעימה מלב הפעימות – הרהורים אוטוביוגרפיים, תרגום: לאה זהבי. דורותי רובינס, כפר האמנים עין הוד, 1999, עמ' 164.